כוכבים לא נעלמים סתם כך. כוכבים, שהם שמשות רחוקות מן השמש שלנו עד-כדי כך שלא ניתן כמעט להפריד אותם לגודל זוויתי (למעט כוכבים ספורים, במצפי הכוכבים הגדולים בעולם) חיים בין מאות מיליונים למיליארדי שנה. כן, כוכבים לא נעלמים באישון לילה.
אך לעתים מאוד נדירות מתרחש אירוע שגורם לכוכב להיעלם. לא לפרק זמן ממושך כי אם לשניות ספורות, במהלכן אורו נעדר מכיפת הרקיע, ואז הוא שב. הדבר כלל אינו קשור בכוכב עצמו כי אם בגוף אחר, העובר בקו הראייה שלנו אל הכוכב ומסתיר את אורו לזמן מה. לתופעה זו קוראים 'התכסות' (Occultation). אירוע כזה התרחש בחודש פברואר החולף ולמצפה הכוכבים על-שם מרטין ס. קראאר של מכון ויצמן למדע היה תפקיד חשוב באיתורו.
***
הלילה שבין יום ו' לשבת, ה- 3-4/2/2012, היה לילה קר במיוחד. לא רק שהיה קר, כיפת השמיים הייתה מכוסה לחלוטין זה מספר ימים בעננות סמיכה. מעשה שטן, מאחר ואירוע אסטרונומי חשוב עמד להתרחש, אירוע אליו התכוננתי זמן רב.
בשעת ערב מאוחרת ומתוך ייאוש מוחלט נכנסתי לאתר של לוויין מטאורולוגי המתעדכן כל רבע שעה (אנא ראו בקישורים) ומציג את מצב העננות מעל ישראל. הבחנתי בפתח קטן בעננים ההולך ונבנה מול חופי הארץ, בקו ישר אל ראשון לציון ורחובות. מה עושים – מסכנים ערב שישי חמים בבית ונוסעים למצפה? מוותרים לאור תנאי מזג האוויר ומתכרבלים בשמיכת הפוך? ואולי בכלל אפעיל את המצפה מרחוק, הרי אני יכול להפעילו מביתי?
סיור קצר בחוץ לימד שאכן כסות העננים נעשית דלילה יותר. החלטתי שהאירוע מספיק חשוב ולכן שלא להתפנק ולנסוע למצפה הכוכבים. במקרה הגרוע, חשבתי לעצמי, אבלה שעתיים במכונית המחוממת… אך מה היה האירוע שהריץ אותי בערב קר ומעונן מדירתי בקיבוץ איל לרחובות?
קבוצת האסטרופיזיקה של מכון ויצמן שותפה זה זמן מה לקבוצת מחקר אירופאית אשר מחשבת את נתיב ההתכסות של גופים במערכת השמש. חישוב התכסות מסובך ביותר, ודורש ידע מדויק לגבי מיקומו של הכוכב המתכסה, מיקום הגוף הגורם להתכסות ולבסוף מיקומו של כדור הארץ בחלל. הגוף הראשי שגורם להתכסות הוא, כמובן, הירח, אך גם אסטרואידים יכולים להסתיר את אורו של כוכב.
ומכאן חשיבות התצפית בהתכסות. בהינתן מספיק מצפים אשר יצפו בהתכסות נתונה ממקומות שונים על-פני כדור הארץ, תוך תזמון מדויק ביותר של תחילת ההתכסות (היעלמות אורו של הכוכב) וסיומה (חידוש הופעת אורו), ניתן אפילו לשרטט בדיוק טוב למדי את צורתו של האסטרואיד, נכון לרגע ההתכסות (אסטרואידים, כמו כל גוף אחר בחלל, סבים סביב צירם).
אלא שבמקרה של האירוע הזה לא היה מדובר בעוד התכסות, כי אם של הגוף המסתורי הנקרא 2003 AZ84. זהו אסטרואיד גדול יחסית, המקיף את השמש לא בחגורת האסטרואידים כי אם הרחק מעבר למסלולו של נפטון, במה שמכונה אזור חגורת קויפר (Kuiper Belt). מאחר והגוף רחוק מאוד מאתנו ולכן גודלו הזוויתי הנראה על כיפת השמיים קטן, משך ההתכסות אמור להיות קצר יחסית – מספר קטן של עשרות שניות – אך חשוב ביותר. איננו יודעים רבות לגבי הגוף, למעט גודלו המשוער וכן שייתכן והוא חלק ממערכת כפולה, של שני אסטרואידים המקיפים מרכז כובד משותף. הוא כה חיוור שניתן לצפות בו רק בטלסקופים הגדולים ביותר העומדים לרשותנו. והנה, מעברו לפני כוכב יאפשר לנו למדוד את גודלו בדיוק סביר לנסיבות.
***
השבועות שלפני ההתכסות ראו עליות ומורדות. תחילה הודיעה לנו הקבוצה האירופאית שהאירוע ייראה מעל צפון אפריקה ואנחנו נתבקשנו לשמש כגיבוי ולצלם אותו במידה ונתיב ההתכסות, שרוחבו לא יעלה הפעם על מספר עשרות עד מאות ק"מ, ינוע צפונה. כשבוע לפני מועד ההתכסות הוזז הנתיב למרכז אפריקה ואנחנו יצאנו מהתמונה לחלוטין. והנה יומיים לפני המועד קיבלנו הודעה שחישוב נתיב ההתכסות הוזז שוב, עקב תצפיות טובות יותר באסטרואיד, והאירוע ייראה בדיוק מעל ישראל.
וכך מצאתי את עצמי באישון לילה, מכורבל במעיל עבה ומעיף עין חשדנית כלפי חשרת העננים שמעל, מכשיר את המצפה לתצפית התובענית. התזמון במקרה כזה הוא הכול – הדיוק של שעון המחשב במצפה, המסונכרן כל חמש דקות מול שעון אטומי, משך החשיפה של כל תמונה, המסנן המשמש לצילום, גודל התמונה, כל פרט חייב להיות מחושב, נבדק, נרשם ונשמר.
כמחצית השעה לפני תחילת ההתכסות החלו הצילומים בפועל. משך כל צילום כ- 3 שניות, עוד כ- 7 שניות הורדת התמונה מהמצלמה המיוחדת למחשב המצפה, פירושו שהכוכב אמור להיעלם למשך שלוש או ארבע תמונות, לכל היותר – אם אכן תתרחש ההתכסות, אם ניתן יהיה לצפות בה מישראל ואם העננים, שנראו על כל כיפת השמיים, יואילו להשאיר את האזור שסביב הכוכב פנוי, לפחות עד תום התצפית.
הזמן חלף לו באטיות מורטת עצבים. פעם אחר פעם הצטיירה תמונה חדשה על המסך, זהה לחלוטין לקודמתה. איבדתי את המעקב אחר הזמן. שום שינוי, שום התפתחות. סתם. עוד תמונה ועוד אחת… ואיזה קור!
ואז זה קרה. כהרף עין, נעלם אחד מארבעת הכוכבים שנראו בתמונה שעל המסך. אינני זוכר איך עשיתי זאת, אך כל-כך הופתעתי שנעמדתי על רגליי והשמעתי צעקה אדירה. נראה היה לי שהערתי את כל תושבי רחובות. הנה זה קורה, בזמן אמיתי, מול עיניי! גוף הנמצא בפאתי מערכת השמש, עובר למספר שניות ומסתיר את אורו של כוכב, ואני כאן, רואה זאת במו עיני המשתאות!
לפני שהספקתי לקלוט זאת הסתיים המופע והכוכב שב ונראה בתמונה. תם החיזיון. אך מאחר והייתה השערה שזהו גוף כפול, המשכתי לצלם הלאה עוד כ- 20 דקות, עד שהיה ברור שלא תהיה עוד התכסות.
***
מתוך 17 מצפי כוכבים שניסו לתזמן את האירוע, רק שניים הצליחו – מצפה אחד בהודו, שראה התכסות בתמונה אחת בלבד, ומצפה הכוכבים של מכון ויצמן למדע, שצילם את כל משך ההתכסות. יתר המצפים או שלא ראו דבר או שהיו מעוננים. בעזרת רצף הצילומים שלנו הצליח ד"ר ערן אופק לשים חסם עליון ותחתון ולחשב את גודלו המשוער של הגוף, שנע בין 575 ל- 1,125 ק"מ.
מחמאות גדולות מגיעות לצוות האירופאי, שהצליח לחזות את האירוע בדיוק כה רב. זה לא היה המקרה הראשון וגם לא האחרון, מן הסתם, שבו הם נותנים תחזית כה מדויקת.
אבל הסיפור המוזר באמת הוא מה שאירע במצפה הכוכבים "וייז" שבמצפה רמון. הלילה היה בהיר שם ונראה היה שהם עומדים לצלם את האירוע בהצלחה רבה. אלא שכ- 10 דקות לפני תחילתו ההתכסות הופיע כאילו משום מקום ענן, ש- "התיישב" מעל מצפה רמון עד כעשר דקות לאחר תום האירוע ואז נעלם לו כלא היה. כתוצאה מכך לא הצליחו לראות במצפה "וייז" דבר. וחבל שכך, משום שהיה זה יכול להיות מוצלח ביותר אם שני המצפים היחידים בעולם שתזמנו את האירוע היו מישראל. וכך נותר אחד…
***
בקישור הבא מתוארת עקומת האור של הכוכב. הירידה החדה היא ההתכסות עצמה. אורו של הכוכב "רועש", עקב תנאי התצפית הגרועים באותו ערב.
בקישור הבא ניתן לראות סרטון במהירות מואצת של ההתכסות. הכוכב שהתכסה הוא התחתון בטרפז שבמרכז התמונה. זכויות היוצרים לסרטון הן של המחלקה לפיזיקה של חלקיקים ואסטרופיזיקה, הפקולטה לפיזיקה, מכון ויצמן למדע.