הסיפור המופלא של (13615) Manulis

31 ביולי 2012

in כללי

בשנת 2000 קיבלתי פנייה משונה. אחד מבכירי האסטרונומים החובבים בזמנו, דיויד לוי מארה”ב, שלח לי מייל וביקש שאסדר לו תצפית לילית בטלסקופ שבדעתו להביא אתו… מראש המצדה!

כמה מילים לגבי דיויד לוי. דיויד הינו מחשובי מגלי השביטים של סוף המאה העשרים. לזכותו נזקף גילויים של 28 שביטים, רובם לבדו וחלקם עם מגלים נוספים. הוא היה חבר בצוות שמנה גם את הבעל והאשה יוג’ין וקרוליין שומקר שחיפש אסטרואידים ושביטים ממצפה פלומר שבדרום קליפורניה. את פרסומם הבין-לאומי קנו כאשר גילו, בשנת 1995, את השביט התשיעי שאיתרו במשותף – שומקר-לוי 9, שביט שהתפרק ל- 26 רסיסים כאשר עבר סמוך מדי לכוכב הלכת צדק ואשר, כשנה לאחר הגילוי, התנגשו חלקיו בכוכב הלכת צדק, אירוע אשר שינה לחלוטין את מודעות המין האנושי לגבי סכנת הפגיעה של גופים חיצוניים בכדור הארץ. הצוות שומקר-לוי גילה גם מספר לא מבוטל של אסטרואידים.

דיויד הסביר לי כי הוא כותב סדרת מאמרים לירחון אמריקאי רב תפוצה לגבי אתרים ארכיאולוגיים רבי משמעות האגן הים התיכון. כתבה אחת תעסוק בפומפיי, אחרת באקרופוליס שבאתונה. בכל אתר הוא יבקר באופן אישי וימסור את חוויותיו הבלתי-אמצעיות, כמו גם את סיפור המקום.

לגבי הביקור במצדה, דיויד הבהיר לי שהוא רוצה לחוות את התחושה הראשונית של הלילה האחרון של המתבצרים במקום, שעות לפני ההתאבדות ההמונית והפריצה של חיל המצב הרומאי לאתר. לכן חיוני שהביקור יתקיים בלילה. ואם כבר ביקור, אזי הוא רוצה לצפות בעזרת הטלסקופ שברשותו בשמי הלילה של המדבר.

משונה, חשבתי לעצמי. ביקור במצדה בלילה? איך מארגנים ביקור שכזה? מי ייתן לנו להגיע למקום בלילה? ואולי מתקיימים סיורים ליליים קבועים?

פניתי טלפונית למשרדי האתר וביקשתי לדבר עם המנהל. כפי שרוצים נפתולי הגורל, המנהל לא היה במקום והפנו אותי לסגנו, מר איתן קמפבל, שהינו מנהל האתר כיום. הסברתי לאיתן את רצונו של דיויד, הודיתי בפניו שהבקשה אכן חריגה באופייה אך, במידה ותיענה בחיוב, יהיו לכתבה שתופיע בירחון רב התפוצה קוראים רבים, דבר אשר עשוי להגדיל את מספר המבקרים באתר והפצרתי שייענה לבקשה בחיוב.

להפתעתי ושמחתי איתן לא היסס לשנייה. הוא אישר את הביקור החריג ואף הודיע לי שהוא יחכה לנו אישית בשעת ערב מאוחרת כדי לארח לנו לחברה בעת הביקור. יידעתי את דיויד שיש לנו אור ירוק.

= = =

שעת ערב, מלון לחופו של ים המלח. אני יושב בלובי, ממתין לדיויד ואשתו, וונדי, שירדו כבר מחדרם לנסיעה בת 35 הדקות לאתר המצדה. השעה מתאחרת ואני יודע שאיתן ממתין לנו. השמש נוטה לערוב ואני מתחיל להיכנס ללחץ. תיאמתי עם איתן שנגיע לפני השקיעה, אך האם הוא ימתין לנו אם נתאחר?

דיויד וונדי מגיעים, כולם חיוכים, מתנצלים על האיחור. אנחנו דוהרים למכונית וכשאנחנו כבר בדרכנו אומרת פתאום וונדי לדיויד: “תיק המסמכים אתך?” “הו, לא!” עונה לה דיויד, “שכחתי אותו על המיטה בחדר!”. הוא פונה אלי ואומר לי: “חייבים לחזור! אין מה לעשות, אני חייב את תיק המסמכים”. “אתה בטוח?” אני שואל בחרדה. “כן, אין ברירה”, הוא עונה.
למותר לציין את ייאושי. השמש שקעה זה מכבר, סגן מנהל אתר המצדה מחכה לנו – אולי כבר לא? – וזה רוצה את תיק המסמכים שלו! עשיתי פניית פרסה, ובזמן שדיויד עלה לחדרו התקשרתי לאיתן והתנצלתי על האיחור. הוא הביע הבנה רבה למצב ואמר שיחכה לנו כמתוכנן.

= = =

בהגיענו למצדה חיכו לנו איתן, שלמרבה המזל הסתבר לי שהוא דובר אנגלית כשפת אם, ומזכירתו. לאחר קבלת פנים וסיור קצר במוזיאון הפעיל איתן את הרכבל וחמשתנו העפלנו למצדה. איתן ערך לנו סיור מקוצר, באור האחרון שלאחר השקיעה, הודיע לנו שניקח את הזמן ככל שצריך וירד עם מזכירתו למשרדים.
וכך נותרנו שלושתנו, דיויד, וונדי ואני, לבד על המצדה, בלילה. את החוויה אין מילים שיוכלו לתאר. מעודי לא חוויתי, וגם לא מאז, שקט שכזה. לא נשמע ציוץ של ציפור, קול של צרצר, פעילות האדם – כלום. פשוט שקט שאין יותר כמוהו. והתחושה להיות לבד על המצדה, במקום המרוחק כל-כך מכל מקום יישוב והטעון כה הרבה היסטוריה, אין לה אח ורע.

היה ירח של שליש בערך, אשר איפשר לראות לאן הולכים ודיויד התרוצץ מסביב לחפש מקום מתאים להציב את הטלסקופ שלו. בסופו של דבר הוא החליט שהמקום המתאים ביותר למקם את הטלסקופ הוא… בית הכנסת העתיק שעל המצדה!

השעות חלפו להן בעצלתיים. דיויד צפה, התרשם, חווה, הלך וחזר. לאחר סיור אישי, כל אחד לעצמו, התיישבנו וונדי ואני בשקט, שואבים אל קרבנו את החוויה הייחודית שאנו חווים, תוך הפנמת הידיעה שחווייה מעין זו נקרית בדרכו של אדם פעם בחייו.

כשהעמיק הלילה וכשכבר עמדנו לקפל את הציוד ולבקש מאיתן שיבוא לאסוף אותנו, אומרת וונדי לדיויד: “מה עם תיק המסמכים?” “הא, כן, בוודאי” עונה לה דיויד, ניגש ושולף מתיקו קלסר קטן כהה, מושיט לי אותו ואומר: “תקרא!”.

אור הירח החיוור הקשה על הקריאה. נאלצתי לחבר אות לאות כדי לנסות להרכיב מילה למילה ולהבין מה מסתתר בין השורות. חזרתי וקראתי פעם נוספת כל מילה, בקושי רב. בדיעבד אני סבור שההלם של משמעות הדברים גרם לי שלא לקלוט את תוכנם. אך כשלבסוף חדרו הדברים להכרתי, לא יכולתי שלא להתיישב במקומי, אחוז תדהמה, על אחד מספסלי האבן בבית הכנסת העתיק, על המצדה, בלילה.

המסמך שאחזתי בידיי הרועדות היה האישור הרשמי של האיגוד האסטרונומי הבין-לאומי כי האסטרואיד שמספרו (13615) ושהתגלה במצפה הכוכבים פלומר על-ידי בני הזוג שומקר ודיויד לוי, נקרא באופן רשמי מנוליס

חלפו דקות ארוכות שבהן לא יכולתי לקום ממקומי או לפתוח את פי. לבסוף ניגשתי לדיויד וונדי, חיבקתי אותם ללא אומר ושאפתי מלוא ריאותיי את אוויר המדבר הקסום, משתדל להאריך את הרגע המופלא עד אין קץ.

אינני יודע איך נודע הדבר לרבים האחרים שזכו כי אסטרואיד ייקרא על שמם(*), אך ללא ספק המקרה שלי הוא המופלא והייחודי מכולם.

= = =

את הסיפור לעיל, כפי שחווה אותו מצדו ומשרטט דיויד לוי, ניתן לקרוא בחוברת חודש מרץ 2001 של הירחון Sky and Telescope

(*) בניגוד לשביט, הנקרא על שם האדם הראשון אשר גילה אותו, עומדת למי שמגלה אסטרואיד הרשות לקרוא אותו על-שם אדם אחר כבחירתו. זאת לאחר פרק זמן שיכול להגיע עד לעשר שנים מאז הגילוי, שבמהלכן נבדק מסלולו של האסטרואיד ונמצא כי הוא מדויק מספיק, לרוב לאחר ארבע או חמש הקפות סביב השמש.

עד היום התגלו מעל 333,000 אסטרואידים שמסלולם מופה בדייקנות (ועוד כ- 250,000 שמיפוי מסלולם טרם הושלם), מתוכם זכו לשמות כ- 17,300 אסטרואידים (המספרים נכונים לתחילת יולי, 2012).

הפוסט הקודם:

הפוסט הבא: